ברפואת שיניים רשאי כל רופא לבצע את מרבית הטיפולים המקובלים, גם אם אינו מומחה: כל רופא שיניים רשאי לבצע טיפולי שרש גם אם אינו מומחה באנדודונטיה, כל רופא שיניים רשאי לעקור שיניים גם אם אינו מומחה בכירורגיה פה ולסת וכיוב’.
רופא שיניים כללי המבצע טיפול שעלול להיות כרוך בסיכון יתר עלול להמצא אחראי במקרה שהטיפול שביצע לא עלה יפה והסתבך.
לדוגמא: עקירת שן בינה בלסת התחתונה, כאשר צילום אבחנתי מדגים קירבה לתעלת העצב המנדיבולרי. אם העקירה הצליחה – המטופל מרוצה והטיפול הסתיים.
אם, לעומת זאת, אירעה פגיעה בעצב המנדיבולרי, תקום טענה כי אבחון מוקדם של הקירבה בין שרשי השן לבין התעלה המנדיבולרית היה אמור להביא להפנייתו של המטופל לעקירה בידי כירורג פה ולסת.
ההנחה היא, שכירורג פה ולסת יוכל לתת מענה מקצועי יותר לאתגר שבעקירה מסוכנת כזו.
היבט נוסף של הרשות הנתונה לכל רופא שיניים לבצע טיפולים שונים הוא בתחום השתלים: בעקבות ריבוי תלונות על נזקים שגרמו רופאים במהלך החדרת שתלים זיגומטיים וטוברו-פטריגואידיים, השתנתה עמדת משרד הבריאות, והוחמרו הדרישות כלפי הרופאים המבצעים השתלות אלה. בין השאר:
- הרופא נדרש להיות בעל ידע, הכשרה, נסיון ומיומנות באנטומיה של הפנים והגולגולת, מקביל לידע של מומחה בכירורגית פה ולסתות.
- הרופא צריך להיות בעל הכשרה מעשית מקיפה בשיטות טיפול בכירורגית פה ולסתות כולל ניתוחים באיזור המקסילה והזיגומה והחדרת שתלים זיגומטיים וטוברו-פטריגואידיים בהדרכת מומחה בכירורגיית פה ולסתות.
- הרופא נדרש להשתמש בסד כירורגי מנחה, המיוצר על סמך צילומי סי טי.
- הרופא נדרש לתכנן את הסד הכירורגי ולקבל אישורו של מומחה בכירורגייה פה ולסת.
